<h1>רבינו יהונתן מלוניל — ברכות</h1>
<h2>דף טו:</h2>
ומכניסה בבית במוץ שלה, וקודם שיזרה אותה, שאין מתחייבת במעשר מן התורה אלא בראית פני הבית ומשנמרחה בכרי. אבל לפני מרוחה אין ראית פני הבית קובעתו, דגבי תרומה ומעשר כתיב דגן, ראשית דגנך, והוא המרוח, לפיכך כשמכניסה לבית קודם המרוח לא הוקבעה למעשר מן התורה, ורבנן הוא דאסרו אכילת קבע בדבר שלא נגמרה מלאכתו. אבל אכילת עראי לא אסרו ומאכל בהמה עראי הוא, דתנן במס' פאה [פ"א מ"ו], מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות עד שימרח, הילכך בהמתו אוכלת ופטורה אבל איהו אסור באכילת קבע. ובבבא מציעא [פ"ח ע"א] מוכח דלכל מיני זרעים שבעולם לא מהני להו מירוחא בכרי לאיתסורי באכילת עראי עד שיראו פני הבית, אבל בדגן, בזיתים וענבים, דהינו דגן תרוש ויצהר, מיתסרי באכילת עראי אם ימרחם אפילו בשדה, ולפיכך היו מכניסים אותה במוץ שלה.
<h2>דף סו.</h2>
[ברכות ל"א ע"א] אלא מתוך הלכה פסוקה, שאין בה מחלוקת. כי הא דאמר ר' זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאם רואות, בתוך י"א יום שבין זבה לנדה אפילו דאינה רואה כי אם טפת דם כחרדל ולא יותר, חוששות שמא הקבר היה פתוח זה ג' ימים, וזה ג' ימים בכל יום ראיתי, ולא הרגשתי מרוב קטנות הראיה. וכל אשה שתראה ג' ימים זה אחר זה בלא הפסק יום נקי ביניהם, בתוך אותן י"א יום, שהן אחר ז' ימי הנדה צריכה ז' נקיים. והחומרא היתה על מה שהן חוששות על מה שלא ידעו בבירור, כי די היה להן בשומרת יום כנגד יום. אך לא היתה החומרא עבור טפת דם, דהא תנן במס' נדה [מ' ע"א], ומטמאין בכל שהו ואפילו כעין חרדל ובפחות מכאן, וכל שכן אם היתה הראיה מרובה שהיה להם לחוש שנפתח המעיין זה ג' ימים, והיו צריכות ז' נקיים מלבד אותו היום שפוסקת בו, כי זה משפט הזבה, מה שאין כן בנדה דאוריתא שאפילו תראה כל אותן ז' ימים זה אחר זה, אם תפסוק מן המנחה ולמעלה תטבול בליל יום ח' ותטהר לבעלה. ואם תשוב ותראה למחרת ביום ח' אסורה לבעלה כל אותו היום וגם יום המחרת, אם לא תראה כלל יום ט' תטבול בליל י' ותטהר לבעלה, וזו נקראת שומרת יום כנגד יום טמא, ודי לה בזה. ואם תשוב ותראה ביום עשירי תשמור כמו כן יום י"א, ואם לא תראה תטבול ותטהר לבעלה בליל יום י"ב. וכן המשפט עד סוף י"ח יום מתחלת נדותיה, שהם י"א יום בלא ז' ימי נדה. אבל אם תראה ג' ימים רצופין בתוך אלו י"א יום, כגון יום ח' וט' וי', או ט' וי' וי"א, או י' וי"א וי"ב, או י"א י"ב וי"ג, או י"ב י"ג י"ד, או י"ג י"ד ט"ו, או י"ד ט"ו י"ו, או ט"ו י"ו י"ז, או י"ו י"ז י"ח, תהיה זבה גמורה וצריכה ז' נקיים. ואם תראה י"ז וי"ח וי"ט, לא הוי זבה גמורה, שיום י"ט לא הצטרף לב' ימים הראשונים לה. לפי ששני ימים הראשונים היה די להם בשומרת יום כנגד יום, ויום י"ט הוא תחלת נדה וצריכה לעמוד ז' ימים באסור נדתה, בין תראה בין שלא תראה, וכן המשפט לעולם. וזה היה בדורות הראשונים, שהיו בקיאים בדמים איזה טמא ואיזה טהור, ולא היו יכולות לטעות בספירתן, לפי שיודעות מאיזה מתחילות ובאי זה גומרות. אבל בזמן הזה מימות ר' הקדוש כל הנשים טועות הן ואינן יודעות אם בימים הראוים לנדות הן יושבות, לפיכך צריכות לישב ז' נקיים בג' ימים שרואות מן התורה, ובראית טפה כחרדל, מחומרא שהחמירו על עצמן, שמא בשכבת זרע שפולטות בימי הטהרה סמוך לוסתן נבלע דם נדותן, ולא הרגישו מרוב קטנות הראיה. ואם אינן יכולות לתקן מה שעותו לסרכתן לחישותן מתקנות עצמן מהיום ההוא ואילך ושומרות ז' נקיים לפי שחוששות שמא הימים הראויים לזיבה שהן י"א יום הן יושבות.
